ירקון

ירקון, 2002-2005
הדפס למבדה, 125×99 ס”מ

 

הרושם הראשון מהתבוננות בעבודותיו של א-י-ש (אריאל ינאי שני) הוא עדינותן המהממת.
העובדה שעדינות יכולה כך להמם היא עצמה תעלומה.
א-י-ש מעדן את האור הישראלי הנוגס כאילו היה צייר מארצות השפלה, הוא מטמיר את נופיה הכעורים ביותר של עיר האזבסט והבטון שלנו, תל-אביב, כאילו הם נופיה של אמסטרדם של המאה השבע-עשרה, א-י-ש  בחר באמצעי הביטוי המכאני כל כך, המצלמה, ודווקא ממנו הוא מצליח לייצר שורות ארוכות ודקיקות של כסף עננים ותחרה.

הרושם השני מהתבוננות בעבודותיו של א-י-ש הוא תהיה על תעלומה זו.
א-י-ש איננו אמן ספונטאני.
הטכניקה שלו לבדה מצביעה על מחושבות יוצאת מגדר הרגיל, על ריסון מאופק הנקנה בשעות רבות של עבודה ממוקדת.
מדוע בחר לזכך כך את האור האלים שלנו, לעדן את צדדיה המכוערים ביותר של עירנו הגסה לתמונות שמן בהירות ומהורהרות, להפוך קופסה רבועה של מתכת למכחול עדין ומלטף? למתבונן בחטף נראה כאילו א-י-ש מבקש ליצור במתבונן תחושה של תלישות, של חוסר אחיזה.
לכאורה הוא אינו שייך לכאן: הוא מטפל באבני חצץ כאילו היו אידאות אפלטוניות, הוא תייר אירופאי בארץ הלבאנט, הוא מלאך במדי מלח.

המתבונן המתמיד נוכח כי עבודותיו של א-י-ש מבטאות את ההפך הגמור: את מחויבות הטוטאלית למעשה האמנות. האמנות עצמה תקועה בין הדברים והפשטתם המעודנת, בין ההיטמעות והריחוק, בין השעיית השיפוט והשעיית אי האמון.
עבודתו הבולטת ביותר של א-י-ש מבטאת כל זאת בתמצות מושלם:
היא פורטרט עצמו כדימוי מטושטש ומרוחק.

  

צ.ב.י

 Ariel Yannay-Shani

פורסם בותויג ב. גליון RSS 2.0.